מאת: אילן

תחילת דבר …

בית הכנסת, האחרונים מתקבצים לקריאת פרשת נח, בדרך לבית הכנסת ליוותה אותי מחשבה על הטרגדיה הגדולה שחווה העולם, עם זאת המחשבה משום מה לא העבירה בי צמרמורת או העלתה בי כעס או פחד. יש יאמרו הזמן עשה את שלו, אמנם יש מקום לממד הזמן הרב שעבר,  עם זאת טרגדיה בעוצמה והיקפים כאלה שמסופרים כל שנה מחדש, דרכה להפעים לבבות, ומחשבה עליה מאיימת להוציא את האדם משלוותו, לזעזע את סעיפי נשמתו. ובכל זאת תחושתי הייתה נוחה למדי. חשבתי לעצמי בשניות הכניסה לבית בכנסת … ככל הנראה האופן בו מסופר הסיפור, הדרך הלשונית בה התורה נוקטת, מעבירה אלינו סיפור טרגי, בנוחות יחסית, מה פשר בחירה תורתית זאת, ואיך התורה מעבירה סיפור טראגי ברוגע שכזה.

נינוחות אל מול הטרגדיה

אני מתיישב במקומי, ובעל הקורא מתחיל לקרא את הפרשה, והפעם לנוכח מחשבותיי בדרך לבית הכנסת, בקשתי להתרכז בטרגדיה, המחשבה על הטרגדיה אכן בלטה במחשבותיי, אולם באותה העת, גם אינה הפעילה רגשות קשים שהרעידו את רגשותיי. מנקודת מבט של הקליניקה התנכ"ית נפעמתי מעצם התופעה, אני שומע סיפור של השמדה המונית, כיליון "כל בשר", ובכל זאת –  חש נוחות. התורה מעבירה אלינו סיפור טרגי, בעוצמה שאין דומה לה, תוך שידור תחושת רוגע ושלווה. סקרנות הציפה אותי, וחיפשתי רמזים נוירולוגים המבארים כיצד התורה משדרת לנו תחושת נוחות נוירולוגית, אל מול ממדי הכאב ומצוקה קשים ועוצמתיים במבול?

תסמיני הנוחות בתקופתנו

קריאת התורה נכנסת למהלך ראשון, וכבר אחרי עליית הכהן, למרות מחשבת הטרגדיה שהכרחתי את עצמי לחשוב, התחברתי לנוחות שמסביבי ונזכרתי… כבר בגן הילדים ובבית הספר היסודי, סיפור המבול מתמקד באופן כמעט מוחלט בפרטים בטכניים של התיבה, באוכלוסייתה, ובעיקר בבעלי החיים שבהּ. אנו מתרכזים ב"ניצולי החי"  ו "נבחרי המין האנושי" ופחות בטרגדיה הנוראה של מוות בטביעה, ברעב בקור, באלימות אנושית, או התאבדות של אלפי בני אדם.

במוחנו ובתוכניות מוסדות החינוך, הטרגדיה מושמטת, אנו חווים אירועים אמנותיים יצירתיים בתחום  ציור, פיסול ונגרות, ילדים והורים בונים תיבות נח צבעוניות ומתעלמים לגמרי מהטרגדיה העולמית.

תוכנת הפעלה נוירו-תנכ"ית (NLP): כוחו של השם "נח"

העולים לתורה ממשיכים לנוע לתיבה וחזרה, ואני בוהה במילים, מנסה לקלוט את ההשמטה, ולפענח את הדרך בה התורה, כמערכת הפעלה נוירו-תנכ"ית, מפעילה מנגנון הגנה קוגניטיבי מובנה, הממוקד בהישרדות ופתרון, כלי NLP (תכנות לשוני-עצבי) העומדים לרשותי אפשרו לי לנתח את השפעת המבנה הלשוני של הפרשה על תודעת הקורא:

עיגון הנוירולוגי באמצעות חזרת השם נח

בפרשת נח (בראשית ו, ט – יא, לב), השם "נֹחַ" מוזכר 37 פעמים באופן מפורש.

שמתי לב שהחזרה הבלתי פוסקת של המילה "נח" משדרת למוח שלי תחושת סדר, שליטה והבטחה בתוך הכאוס. במקום שהמוח יתמקד במרכזי הפחד (האמיגדלה) וישחזר את הטביעה והמוות, הוא מתמקד בשם נח המייצג 'נחמה' ו'מנוחה' כמשמעות שמו "זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו".

מסגור מחדש דרמטי: הצדק מול האובדן

במקום להתמקד בתיאורים חזותיים של זוועה, התורה ממוקדת בפרטים טכניים ופרוצדורליים (מידות התיבה, מי נכנס) ובהצדקה מוסרית "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". התורה מבצעת "מסגור מחדש" יעיל: היא ממירה אירוע של אובדן אינסופי, לאירוע של צדק קוסמי וצורך בתיקון. שינוי המיקוד הזה, הופך את המבול מטראומה אנושית, ללקח מוסרי, דבר המקל על העיבוד הנוירולוגי.

חותם הנוחות: ברית הקשת בענן

השיא של תוכנת ההפעלה הזו מגיע בסוף הסיפור. מיד לאחר הדרמה וההישרדות, התורה מכניסה את העוגן החזק ביותר: ברית האל עם נח ואתנו "קשת בענן".

"וראיתיה לזכור ברית עולם… ולא יהיה עוד המבול לשחת כל בשר" (בראשית ט, טז).

הקשת היא העוגן הוויזואלי המבטיח סגירת מעגל וביטחון. העוגן הזה מפעיל במוח, מרכזי רגיעה ומשלים את הנוסחה הנוירולוגית:

טראומה (מבול)        צדק והישרדות (נח/התיבה)         הבטחה ונחמה (קשת)          נוחות וביטחון.

הבנו ????

בכל פעם שהפרשה נקראת, המוח משלים את המסלול הרגשי הזה, כאשר "נח" והבטחתו הם העיקר, ואילו המוות והכאב נדחקים לשוליים כחלק בלתי נמנע, אך אינו דורש היטמעות רגשית. בכך, התורה "תכנתה" אותנו מחדש, הקהתה את תסמיני הטראומה, והפכה את המבול לסיפור של מחזוריות, צדק, ובמיוחד – נחמה.

בשורות טובות

מאת: אילן

הסיפור של חנה (שמואל א', פרק א') יכול להוות מודל לשינוי תודעתי לנשים המבקשות להרות, המאמר מציע למבקשות להרות להתבונן ולהקשיב לחנה ללמוד את ה"מפה" הפנימית שלה, שמנעה ממנה לקלוט את ה "שטח" המוביל להורות ולעקוב אחר תהליכי שינוי שהביאו אותה למעמד אם שמואל.

במושגי NLP , ע"פ הנתונים המובאים בסיפור, לחנה זכתה לאהבת אלקנה, בפסוקים מתוארת אהבה זאת בשני פנים האחד תשומת לב רבה שאלקנה נותן לה כמו במנות האוכל " ולחנה נתן מנה אחת אפיים…" באמירה "… כי את חנה אהב… ובהסרת אחריות מחנה לנוכח עקרותה … ויהוה סגר את רחמה". מנקודת ראות הקליניקה התנכ"ית, יש מקום להניח כי חנה אפשרה לסביבה להשפיע עליה ולקחה את מקום הקורבן החלש, ובמקום לפעול למימוש היכולת להרות שניתנה לה בלידתה, יכולת שסוללת דרך לזהות האם שבה,  בחרה נשארה פסיבית לנוכח המטרות שלה להורות. מהדיאלוג בן הדמויות המרכזיות ( פנינה, אלקנה, עלי) בסיפור ניתן לקלוט כי חנה בחרה להיות נאהבת, אוהבת, ותלויה בחסדי שמים. גאולתה הגיעה כאשר היא תיקנה את המפה שלה והחלה לפעול למען מטרתה כמבואר בהמשך המאמר.

המפה : אהבה כ"כרית ביטחון"

התבוננות בקורות חנה, מגלה לכאורה כי חנה ציירה "מפה" שבה אהבת אלקנה אליה הוא עיקר חייה, מפה זאת מוצאת את ביטויה במילותיו של אלקנה לנוכח צערה על עקרותה: "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים", היינו אהבתי מהווה פיצוי על חסרון הילדים. אמירה המבטאת "כרית ביטחון" רגשית לחנה,  ובלשון הקליניקה התנכ"ית יש מצב שמדובר ב "כוונה חיובית" שניהלה את חנה.  נראה כי חנה מתנהגת כ"קרבן המציאות שנכפתה עליה" ומבטא זאת ע"י בכי, צער, והימנעות מאכילה. חנה מושכת תשומת לב בהתנהגות זאת, תשומת לב הכוללת "אמפטיה" מאלקנה וציניות מפנינה, היא עצמה פסיבית חסרת מוטיבציה, ונמנעת ממחויבות ולקיחת אחריות למצבה.

התובנה עבור המבקשות להרות: בדקי ע"פ איזו מפה שציירת לעצמך את מתנהלת. בדקי אילו ערכים מובילים את המפה ואותך, איך את מתייחסת ליכולות הטבעיות שהעניק לך יהוה. האם את מעדיפה הערכה, אהבה, קריירה, על משפחה והורות. האם ההתנהלות האוטומטית שלך היא בעצם התערבות שלך בעצמך קוגניטיבית ופיזית המונעת הריון. בדקי האם הקדשת את גופך לטובת זוגיות, תשוקה ותאווה בלבד, התבונני איך את מתרצת את בחירתך, איזה מחשבה – פתרון קוגניטיבי/פיזי, מאפשר לך להימנע מלהרגיש את מלוא כאב העקרות. המוח שלנו שואף לנוחות, אם המפה שלך מספקת פתרון חלופי המשרת את התשוקה התאווה והנוחות, הוא ימנע מלהפעיל את המנגנון הרגשי והשכלי התומך בהורות.

שבירת הדפוס: ה"רעם" ו "שיקוף" שמובילים לקימה

ציור המפה נתון בידי חנה, כמו שבידי כל אישה, במידה והמפה שצוירה מונעת הורות, נדרשת לעיתים טלטלה רגשית, כדי לשנות אותה ולצייר אחרת במקומה. חנה טולטלה בטלטלה שניערה את המפה שלה והייתה הכרחית בעבורה. תוכן הטלטלה משתקף בשני רבדים, האחד ברעמים המבוטאים בקול חזק, והשני בשיקופים המבטאים מראה עצמית.

ה"רעם" של פנינה – הוכחת החסר

"וכעסתה צרתה גם כעס, בעבור הרעימה, כי סגר יהוה בעד רחמה" (שמואל א' א', ו') המילה "הַרְעִמָּהּ" מתאר פעולה קולנית ודרמטית. פנינה, הציניות הקולנית שלה,  כך מניחה הקליניקה התנכ"ית, שימשה מנגנון אימות חיצוני ורועם שככל הנראה נקלט כך אצל חנה: "הנחמה באהבתו של אלקנה לא מגינה עלי, ואינה תורמת להריוני, להפך היא תורמת ל"בזיוני" ומעכבת אותי מהריוני.

בכניסה לעמדה של חנה נוכל לדבר מפיה את הפסקה הבאה " אני מבינה שהרעם המטלטל אותי מרמז על תפיסת ה "מפה" אליה אני קשורה, מפה שלא מקדמת אותי לאימהות כמו אצל פנינה צרתי. לאט לאט אני  מזהה את החסר ה "עניות" שלי את החסר שלי" . תפילתה מבטאת את החסר שלה " אם ראו תראה בעוני אמתך.." עוני מלשון חסר, "עני" הוא חוסר באמצעים, אולם אינו מבטא חוסר ביכולת להמציא את האמצעים. מילים אלו משקפות דיבור פנימי שמשתנה וכמו אומר: "מתחברת לכאב, מבינה  כי ציירתי מפה המעכבת אותי מלהיות אמא". המסר שחנה מקבלת: "חפשי את ה "אמת הכואבת" זהי את "כרית הביטחון" שלך, ופעלי לשינוי. ציירי מפה חדשה שתחזיר לך את היכולת להרות, יכולת שנמצאת בך ונלקחה ממך בעקבות המפה הישנה על פיה פעלת".

ה"שיקוף" של אלקנה – חשיפת ההטעיה העצמית

דברי אלקנה המתארים את חנה בוכייה מחוסרת תאבון, עצובה, מתוסכלת, " …חנה למה תבכי, ולמה לא תאכלי, ולמה ירע לבבך, הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים" דבריו המכוונים לנחמה, משקפים לחנה מציאות שהיא גרועה בעבורה, היא אינה מעוניינת בנחמה היא מבקשת שינוי. דבריו האחרונים הם כמו מכת פטיש כבד על ראשה: " הלא אני טוב לך מעשרה בנים" ההנחה היא כי "מכת פטיש זאת" נקלטה במוח חנה כהזרקת מוטיבציה בסגנון "מוטיבציית השוט" בלשון הקליניקה התנכ"ית, וגרמה לה להתעוררות והתבוננות חדשה על עצמה ומטרותיה.

באופן לא מודע אלקנה עוזר לחנה להכיר בבחירה הלא-מודעת שלה "אהבתו אליה", המעגנת וממסמרת את "תכנות" המפה הקיימת, הנעדרת אפשרות אמהות.

וַתָּקָם חַנָּה

ניתוק מתלות מעכבת וחיבור לעוצמה פנימית

"ותקום חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה, ועלי הכהן יושב על כסא מזוזת היכל יהוה"

הפועל "וַתָּקָם" (שמואל א' א', ט') הוא שבירת הדפוס (Pattern Interrupt). זהו מעבר חד מפסיביות אומללה (ישיבה, בכי), לאקטיביות מכוונת (עמידה, פעולה). חנה ניתקה עצמה מה "עוגן הרגשי" שביטא צער, תסכול, עצב, וייצבה "עוגן רגשי" באמצעות הקימה שמבטא קבלת אחריות אישית. הקימה, אכילת הבשר, שתית יין מהווה שינוי בהתנהגותה. חז"ל לימדונו "אין שמחה אלא בבשר ויין", חנה אוכלת ושותה מתוך שמחה ותקווה לשינוי, היא מגלה בעצמה יכולת ההתבוננות החדשה ומתחילה ליישם. והיא מתחילה להתחבר לעצמה ולצייר מפה חדשה, מפה המאפשרת אימהות.

המסר של חנה לנשים המבקשות להרות: שבירת הדפוס המונע אימהות היא אפשרית, לטובת שבירת הדפוס יש להאזין לקולות ביקורתיים ולא נעימים, לפתוח קשב פנימי לזיהוי קולות "אמפטיים" המקבעים תכנות ישן ומזיק, ולפלס  דרך יציאה מגבולות "כרית הביטחון", תוך אימוץ מחשבות רגשות והתנהגויות  שבלשון NLP  מוסבר כ "תכנות" חדש של מעגל חוויה, התומך בהשגת מטרתה, אימהות.

פעולה אקטיבית- הנדר כתיקון קוגניטיבי

הנדר של חנה: "ותדור נדר ותאמר, יהוה צבאות, אם ראה תראה בעני אמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו ליהוה כל ימי חייו, ומורא לא יעלה על ראשו" . "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו"  נדר בתורה הוא התחייבות למעשה, איש כי ידור נדר ליהוה…. לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" משמעותו של "נדר" בתפיסת הקליניקה התנכ"ית היא הצבת מטרה חיובית ולקיחת 100% אחריות להשיגה. נדרה של חנה הוא ליבת התיקון הקוגניטיבי (Reframing), דבריה המהווים קבלת ריבונות יהוה, המחזיר אותה לאמונה ביכולות הטבעיות שיהוה העניק לה, ובהמשך מאמצת לעצמה את ערך ה "אמהות" כיעוד מעל לערכים אחרים בחייה.

המפה הישנה: ילד = קניין אישי (פיצוי, הוכחת ערך), לי הריבונות .

המפה החדשה ילד = ייעוד עליון (שליחות). ליהוה הריבונות.

אימהות כ "יעוד" מהווה וויתור בעלות על הילד, וקבלת ריבונות יהוה על בני האדם, עליה, ובעיקר על הבן העתידי שלה, נדרה הוא שינוי משמעות הגדרת "אימהות" במפת חייה. חנה משחררת את מתח הצורך האנוכי בילד, מוותרת על תחושת בעלות , מתח שהיווה חסם פנימי, יישור "מפת" התפיסה שלה עם ה"שטח" האלוהי המוטמע בגופה, מקדם אותה למטרתה.

וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד

ההוכחה הפיזית לריפוי הנפשי מגיעה אחרי הנדר: "וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד" (שמואל א' א', י"ח). בתפיסת NLP: הפיזיולוגיה (הבעת הפנים) היא בבואה ישירה של הסטטוס הפנימי. ה"פנים" הישנות שייצגו את המפה הישנה, הוחלפו בפנים חדשות שייצגו קבלה, ומוכנות לשינוי פנימי. השינוי במראה הפנים הוא הכרזה פיזיולוגית הקוראת לתת המודע שלה, שניהל אותה עד כה בפסיביות ועצב, לשיתוף פעולה, לציור חדש של המפה הפנימית שלה. בלשון הקליניקה התנכ"ית "התכנות" של חנה שונה, חנה כבר לא מתוכנתת בתכנות של עקרות. היא נגאלה מעקרות נפשית, עוד לפני שהרתה, למעשה הריונה הפיזי הוא תוצאה של הריונה הקוגניטיבי החדש.

מסר

חנה מלמדת כי התהוות זהות אימהית למתקשות להרות, מתחילה בהקשבה והתבוננות אמיצה בעצמה, ממשיכה בהכנה לשינוי המפה הפנימית דרך הבנת ה"כוונה החיובית" במפה הקיימת, ומזהה  "כרית ביטחון" שמפה זאת משמרת. חנה שנעזרה באופן לא מודע ב"ביקורתה" של פנינה ו"באמפטיה" של אלקנה, מלמדת על מוכנות לקבל עזרה חיצונית עזרה שסייעה לחנה לאזור אומץ ולקום. ותקם, הקימה בוטאה בנדר, בניסוח מטרה חיובית ולקיחת 100% אחריות להשגת המטרה. תקומתה הריונה ולידתה מהווה עוגן ותקווה לנשים עקרות, מסר שקימה היא אפשרית. סיפורה של חנה מהווה מודל ללמידת תהליך התפכחות ומוכנות, לעשות שינוי ב "תכנות" המפה הפנימית. שינוי תכנות שעובר גם דרך כאב, אבל ממשיך בשמחת האימהות, והחזרת יכולת הריון טבעי להצמחת פרי בטן כ "יעוד".

בהצלחה

מאת: אילן עריכה: AI

הציווי "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (ויקרא י"ט, י"ח) נתפס בדרך כלל כאידיאל מוסרי נשגב, אך הקליניקה התנכ"ית מציגה גישה רדיקלית לפיה הציווי אינו דורש תכנון רגשי של אהבה (שכן אי אפשר להחליט להרגיש אהבה בעיצומו של כעס), אלא בחירה התנהגותית אקטיבית. בחירה זו מאפשרת לנתב את האנרגיה ההרסנית של הזעם לתוצאה חיובית.

הקליניקה התנכ"ית רואה בפסוק קריאה מתמדת לניהול המאבק על השליטה בין שני חלקי מוח עיקריים: האוטומט הרגשי הממוקם באמיגדלה, לבין המנהל הרציונלי הממוקם בקורטקס.

המאבק על השליטה: אמיגדלה מול קורטקס

במהלך הצפה רגשית באירוע קשה, טבעיות האדם היא להגיב רגשית ואוטומטית, תגובה הנובעת מפעולת האמיגדלה (האוטומט הרגשי). חלק קדום זה במוח הוא המקור לדחפים בלתי נשלטים כמו כעס ותוקפנות. ברגעים אלו, ההתנהגות הקשוחה מרגישה הכרחית וצודקת, מאחר והיא משרתת "כוונה חיובית" כגון הצורך בצדק או שמירה על כבוד.

הציווי "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" קורא להפעיל את קליפת המוח הקדמית (קורטקס), חלק המוח האחראי על שליטה בדחפים, חשיבה לטווח ארוך וקבלת החלטות מושכלות. מדובר בדרישה "להשתלט על ההגה התגובתי" ולבחור תגובה רציונאלית ועניינית, תוך שמירה על הכוונה החיובית המקורית.

מנגנון הניתוב הפנימי

האמירה "אני יהוה" היא המנגנון הפנימי שמאפשר את ניתוב הכעס: היא מעבירה את הבחירה מ"אני רוצה" (הלחץ הרגשי של האמיגדלה) לאמירת "יהי רצון". אמירה זו משאירה מקום לבחינת הצורך הענייני והרציונלי המאפיין את דרך פעולתו של הקורטקס. התוצאה המתקבלת מזמינה את שני חלקי המוח לשיתוף פעולה ומייצרת חכמת לב: החכמה (הקורטקס) מובילה, והלב (האמיגדלה) מצטרפת.

מנגנון ניתוב: הקשר הנוירולוגי לאברהם

היכולת לקיים את הציווי ולנתב כעס להתנהגות שקולה אינה דתית, ציוויי התורה אינם ציווים לאלו המגדירים עצמם דתיים, היכולת לקיים טמונה בהכרה בריבונות יהוה בעולם ובקשר הקדום והעכשווי בין יהוה ל"משפחתנו העתיקה והמודרנית". מדובר ב"קשר נוירולוגי" – דפוס קוגניטיבי מתמשך של שליטה עצמית, שהתחיל באברהם ונמשך עד לדורנו אנו. אברהם נתפס כראשון שניתק את עצמו מההצפה הרגשית של חברה אלילית (שייצגה כניעה לדחף מידי), והפעיל חשיבה מופשטת ושליטה עצמית בהכירו בריבונות יהוה.

כמוך – "כמו מוחך": פרשנות נוירו-לשונית

הקליניקה התנכ"ית רואה דמיון פונטי המאפשר לשמוע במילה כָּמוֹךָ את המילים "כְּמוֹ מֹחַךְ". בעוד הפירוש המילולי ("כמו אתה") דורש אמפתיה ביחסים חברתיים, הפירוש המטאפורי "כמו מוחך" דורש שליטה קוגניטיבית. זוהי דרישה להתנהגות חברתית באופן שיאפשר לשני הצדדים להפעיל אמפתיה ואחריות. פירוש זה הופך את המילה לעוגן פנימי המכוון את האדם למקור הניהול והשליטה שלו לפני ביצוע התנהגות. הפסוק מעניק אפוא שתי הוראות מקבילות למוח: האחת הוראה חברתית, השנייה הוראה קוגניטיבית, המספקות את המסגרת והכלים למימוש הציווי.

דוגמאות מובילות לטוב ולמוטב בספר המשפחה שלנו

• יוסף ואחיו: יחסי יוסף ואחיו משקפים כיצד קנאה ושנאה (אמיגדלה) מביאות לדחף רצחני. ההחלטה למכור במקום לרצוח מצביעה על חזרת הקורטקס לפעולה. יוסף מממש את הציווי במלואו כשהוא משתלט על רצון הנקם הראשוני. הוא מפעיל את הקורטקס דרך שאילת שאלות ("ויאמר אליהם מאין באתם") ומגדיר מחדש את האירועים הטראומטיים: "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה למען עשות כיום הזה להחיות עם רב". הוא מעגן את האירוע בריבונות יהוה, ובכך מבטל את הדרמה הרגשית-אישית.
• משה והסלע: סיפור זה משקף כשל רגשי אצל משה. הכאת הסלע במקום דיבור (ציווי יהוה) מיוחסת ל "סחף רגשי" שאפשר לכעס להתעצם ולנהל את התנהגותו. ציווי הדיבור אל הסלע נועד לעגן את ריבונות יהוה על הטבע ("ודברתם אל הסלע"), אולם בהכאת הסלע משה נתן מקום לכוחו של האדם על חשבון ריבונות יהוה. המילים "יען לא האמנתם בי להקדשני לעיניי בני ישראל" מסגירות את הכשל הרגשי שנוצר בעקבות נסיגה מניהול ושליטה בכעס.
• סיפור המרגלים: סיפור זה חושף נסיגה מחשיבה מופשטת (הבטחת יהוה לכיבוש הארץ) לסחף רגשי של פחד וחרדה מידיים ("ונהי בעיננו כחגבים"). המרגלים נסוגו לאוטומט הישרדותי המבטל את הניהול הרציונאלי ואת הקשר והברית עם יהוה.

תחילת דבר ותמציתו

הקליניקה התנכ"ית מציגה את הציווי "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" כיותר מציווי מוסרי. הציווי הוא אסטרטגיה שכלית, רגשית והתנהגותית, הדורשת מישראלי לקבל את "אני יהוה" במערכות יחסים חברתיות בשגרה ובחרום. קבלת ריבונות יהוה מהווה את הבסיס לפריצת דרך לניהול אינטגרציה מיטבית בין האמיגדלה לבין הקורטקס. קבלה זו מאפשרת ביתר קלות להפעיל ביניהם שיתוף פעולה ולנתב את עוצמת הזרמים הרגשיים באמיגדלה להכנעה וחשיבה אסטרטגית המיוצרת בקורטקס.כך צלמו של יהוה יפעם בצלם הישראלי.

"ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם."

גמר חתימה טובה

מאת: אילן

תחילת דבר: החיפוש אחר החוזה ההדדי

מוצאי יום הכיפורים. צלילי "גמר חתימה טובה" מהדהדים ברחובות, מעוררים בנו ציפייה לחיים טובים, בריאות, בטחון, פרנסה ושלווה. באופן טבעי, מחשבתי נודדת אל מושג "חתימה" המוכר לנו מעולם החוזים

וההסכמים.

כשאנו חותמים על חוזה מכר דירה, אנו מגיעים אל מעמד החתימה לאחר דיונים מפרכים. אנו דורשים ומתחייבים; אנו מצפים ומקבלים. זהו תהליך הדדי. אולם, בברכה המסורתית של "גמר חתימה טובה",

נראה שאנו מצפים שהחוזה יהיה חד-צדדי; שאלוהים הוא שיתחייב להעניק לנו את כל הטוב שבעולם, ואילו אנו רק מקבלים. חוזה כזה, כידוע לכל משפטן, אינו יכול להתקיים. היכן אפוא סעיפי ההתחייבות

שלנו שעליהם אנחנו חותמים?

מיכה הנביא: תוכנת ה-NLP העתיקה לשמחתנו, אין צורך לחפש רחוק. הנביא מיכה מגיש לנו את המסמך התמציתי והמדויק ביותר, שמתמצת בשמונה מילים את סעיפי החוזה עליו אנחנו מתחייבים. סעיפים אלה, בראייה נוירו-תנכ"ית, אינם חוקים דתיים גרידא, אלא תוכנת הפעלה לקיום הצד שלנו בחוזה.

" ִה ִגּיד ְל˃ ָאָדם ַמה טּוֹב וּ ָמה ְיהָוה דּוֵֹרשׁ ִמ ְמּ˃: ִכּי ִאם ֲעשׂוֹת ִמ ְשָׁפּט, ְו ַא ֲהַבת ֶח ֶסד, ְו ַה ְצֵנ ַע ֶל ֶכת ִעם ֱא˄ ֶהי˃."

שלושת העקרונות שהם "עוגני החוזה" שלנו, מהווים תבניות מחשבה ושפה שמטרתן לשנות את ה"מפה" המוחית שלנו, כך שנוכל להתחייב גמר חתימה טובה גם מבחינתנו.

פירוק סעיפי החוזה הנוירו-תנכ"י המחייבים אותנו !

.1 עשות משפט: יצירת בהירות מחשבתית ודיוק (הדגש הנוירו)

משפט אינו רק צדק חברתי; הוא קודם כל צדק אישי. זוהי היכולת להבחין בדיוק בין טוב לרע, בין צדק לעוול. זוהי התכנות הראשונית של המוח (הנוירו): בפיתוח בהירות קוגניטיבית וכושר שיפוט חד.

במונחי NLP: זהו הפילטר המנטלי שלנו. כאשר אנו מתחייבים ל"עשות משפט", אנו מתחייבים ליישר קו בין הפעולות שלנו לבין הערכים שלנו. אנו מבטלים דיסוננס קוגניטיבי ומגדירים מטרות ברורות

המשרתות את הכלל והפרט.

2. ואהבת חסד: שינוי תבנית רגשית מ"חובה" ל"אהבה" (הדגש הלינגוויסטי)

הנביא אינו אומר רק "עשה חסד", אלא "אהבת חסד". זהו שינוי עמוק, הדורש הגדרה מחדש של ערך והטמעתו ברמה הרגשית. מעשה הנשען על ערך שנעשה מתוך חובה הוא מעשה מוגבל. מעשה הנשען על

ערך הנעשה מתוך אהבה, הוא בלתי מוגבל ומייצר אנרגיה חיובית.

במונחי NLP: זוהי עבודה ישירה על השפה הפנימית. "אהבת חסד" מחייבת אותנו להחליף מילים ותבניות שמביעות שיפוטיות, ביקורת וריחוק, בתבניות של אמפתיה וחיבור. אנו משנים את הייצוג הפנימי של

האחר במוח, מ"זר/יריב" ל "חלק מאתנו", וכך מאפשרים לרגש החיובי (אהבה) להניע את הפעולה (חסד).

זהו שימוש בשפה כדי לייצר שינוי נוירולוגי (חיווט רגשי חדש).

3. והצנע לכת עם אלוהיך: ענווה כעמדת כוח ותכנות מחדש (הדגש התכנותי)

"הצנע לכת" היא האמת הפנימית, הבסיס לכל: ענווה. לא רק צניעות חיצונית, אלא הכרה במקומנו ביחס למערכת גדולה יותר. זהו המפתח לקבלת מרות ההסכם. אדם גאוותן אינו מסוגל ללמוד, לתקן או לשמור

על הסכם, אלא יחפש דרך לפרש את ההסכם כרצונו, להשמיט את מחויבותו ועדיין לטעון מיהוה את קיום החוזה מצדו.

במונחי NLP: זוהי התכנות העמוקה ביותר. ה"צנע לכת" דורש מאתנו לבטל אמונות מגבילות, כגון "אני הכי טוב" או "אני יודע הכול", שהן מקור לניתוק, להשמטה, הכללה ועיוות של המציאות. במקומן, אנו

מטמיעים אמונת יסוד של למידה, גמישות ומחויבות למערכת ערכים גבוהה יותר. אמונה זו מאפשרת לנו לנצל את כל המשאבים שלנו לקיום ההסכם, במקום להתבסס רק על האגו המוגבל שלנו.

חתימה שלנו כתוכנית פעולה

ברכת "גמר חתימה טובה" היא, אם כן, הזדמנות לשאול: על איזו תוכנת פעולה אנחנו חותמים לשנה הבאה?

הברכה אינה רק בקשה מאלוהים; זוהי התחייבות אישית ונוירולוגית שלנו: להתקין מחדש את תוכנת מיכה. כשנפעל לקיום סעיפי החוזה שלנו ברמה המנטלית והמעשית – שנפעל בצדק (משפט), בחיבור שכלי

ורגשי (אהבת חסד), ובענווה מתמדת (הצנע לכת), נהיה זכאים לקיום חלקו של יהוה בסעיפי ההתחייבות שלו לקבלת הברכות שביקשנו.

חתימות טובות היא ההכרה שעל ידי שינוי התוכנה הפנימית שלנו, אנו מבטיחים לעצמנו חוזה הדדי ותקף, שבאופן אקטיבי צדדי החוזה, מחויבים לקיימו על הצד הטוב ביותר.

חתימות טובות, חג שמח ובהצלחה בהתקנת התוכנה!

בעידן המודרני, שבו התמונה שווה אלף מילים והסטטוס ברשתות החברתיות הופך לנכס, נדמה שגם מראש השנה נשמטה המהות, ונשארה בעיקר הנראות. חז"ל ביקשו לעורר את האדם להתבוננות פנימית ואף לאתחול רוחני, ואילו בימינו, רבים נוטים לראות בחג הזדמנות ליצור תמונת אינסטגרם מושלמת של שולחן חג מרשים ומנות גורמה.

בין "יהי רצון" ל"אני רוצה", התבוננות בכלי ה NLP מחזירה אותנו לתורה, ראש השנה בתורה נקרא יום תרועה, יום בו מתכנסים בני ישראל לשמוע קולות שופר, קולות שנחרטו בתת המודע המשפחתי שלנו במעמד השמעת קולות עשרת הדברות. משמעות ההתכנסות היא זיכרון תרועה ולדידי זיכרון שמיעת עשרת הדברות. אלפי שנים אחרי, חז"ל כוננו את החג סביב טקסים קדומים וסמלים עמוקים, במטרה שהסמלים יהוו כלים להתבוננות אישית, איך אני עכשיו, אל מול מהות הקולות שהושמעו לי אז " אתם ניצבים כולכם .. את אשר ישנו פה עמנו היום ואת אשר איננו פה עמנו היום". כל "יהי רצון" הנאמר על סימני החג הוא הצהרת כוונות שקטה ואישית. הרימון הוא לא רק פרי, כותרתו פתוחה כאפרכסת, סמל להקשבה, קליפתו העוטפת גרגירים מתוקים לדידי היא סמל לספר המשפחתי שלנו ספר התורה, שעוטף אותנו הגרגירים בהוראות הפעלה. התפוח בדבש הוא לא רק מנה מתוקה, אנו אוחזים בפלחי התפוח אוספים דבש, וממתיקים את פינו, לדידי זאת התנהגות סמלית הממחישה את היכולת שלנו לשינוי ממצב למצב. הסמל והמעשה הפיזי, מתחברים לתוכן המעורר טריגר תודעתי פנימי להתבוננות והנעה לשינוי. בעולם של נראות, הדגש עובר מ "יהי רצון" ל "אני רוצה" להיראות "מושלם" "נכון", והדבר מתבטא במאמץ רב להכין את המאכלים הכי טעימים, לסדר את שולחן החג בצורה הכי אסתטית, וללבוש את הבגדים הכי יפים, ביטויים של אסתטיקה חיצונית לעיתים קרובות על חשבון המהות, וכשהיא נותרת לבדה, נראות ללא המהות, היא הופכת למטרה בפני עצמה. הרימון והתפוח בדבש כבר לא משמשים עוגן נוירולוגי להנעה תודעתית והתנהגותית, אלא כ" אביזר צילום/ מנה מתוקה" לנראות ותחושה.

דיאלוג פנימי מול דיאלוג חיצוני, בתפיסת הקליניקה התנכ"ית,  ראש השנה הוא זמן מצוין לדיאלוג פנימי. יומיים של הזדמנות לדיאלוג פנימי, להתבוננות כנה, לחשבון נפש. התהליך כולל התבוננות, שהייה ברגש, והטמעת ההחלטות בהתנהגות חיובית. התבוננות מהווה מחשבה, שהייה ברגש מאפשר סליחה ומחילה לעצמי ולאחרים, התנהגות חיובית משחררת אותנו מאשמה ומייצרת מוטיבציה והנעה למטרה האישית שלנו. זהו תהליך אותנטי בתוכנו שאינו זקוק לקהל. כאשר המטרה העיקרית היא נראות, הדיאלוג הפנימי מוחלף בדיאלוג חיצוני, שמדגיש לא את המחשבות שלי על עצמי אלא את השאלה "מה יחשבו עליי", "האם שולחן החג שלי נראה מספיק טוב ביחס לאחרים", האם התמונה שפרסמתי תזכה להרבה ליקים. במקום לעסוק בשינוי מידות והרגלים, אנו עוסקים בתיקון התמונה ושיפור הפילטרים. במקום להתבונן בתוכנו, אנחנו צופים במסך הטלפון בציפייה לפרגון ליקים מאחרים.

לחזור למהות חזרה למהות אין כוונתה לוותר על הנראות, הנראות היא אחד מחמשת החושים הדומיננטיים שלנו, וככזאת היא אינה ניתנת לביטול. היופי של החג חשוב. סוד האיזון טמון בהקניית משמעות אישית לסמלים ולעורר שיח עליהם במהלך החג. שולחן החג יכול להוות עבורנו טריגר חושי לתוכן ולמהות שנחרתה במוח המשפחה העתיקה שלנו בהר סיני. ראש השנה הוא הזדמנות לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלנו, הזדמנות לשינוי מבפנים, גם אם זה לא נראה "מושלם" מבחוץ. המהות של ראש השנה היא לא עד כמה אנחנו נראים טוב, אלא עד כמה אנחנו בוחרים להיות טובים יותר.

חג שמח

עשרת הדיברות, שניתנו לעם ישראל בהר סיני, מהוות אבן יסוד במוסר האנושי, כבר אלפי שנים. אך האם חשבתם פעם מדוע נדמה שקשה לנו, בני האדם המודרניים, ליישם אותן? התשובה לא נמצאת רק בפערים תרבותיים, אלא טמונה עמוק בהתפתחות הנוירולוגית של המוח.

מאמר זה ישקף את הפער הנוירולוגי בין מוחו של הישראלי הקדום במדבר, לבין מוחו של הישראלי המודרני, ואיך שינוי זה יוצר "קצר חשמלי" המקשה על תפיסת הדיברות היום.

מציות להיגיון

המעבר מסמכות אלוהית לחשיבה ביקורתית

בעולם העתיק, הישרדותה של משפחתנו העתיקה, משפחת  בני ישראל במדבר, הייתה תלויה בציות מוחלט לחוקים האלוהיים ולמנהיגותו של משה. המערכת העצבית התפתחה לקבל סמכות ללא עוררין.

במעמד הר סיני, הדיברות ניתנו מתוך ענן של אש וקולות, אירוע שהפעיל באופן קיצוני את האזורים במוח האחראים על יראה וכבוד, וחיזק את הקשרים העצביים הקשורים לציות לחוקים כמו "כבד את אביך ואת אמך" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים".

היום, העולם המודרני מעודד חשיבה ביקורתית ועצמאית. קליפת המוח הקדם-מצחית שלנו, האחראית על היגיון וקבלת החלטות, מפותחת יותר ומאמנת אותנו לפקפק בכל סמכות, בין אם היא פוליטית, חברתית או לאומית. זהו בדיוק המקום בו נוצר הקונפליקט הנוירולוגי, הדיברות דורשות מאתנו להישמע לכללים מוחלטים, בעוד שהמוח שלנו מתאמן כל הזמן לנתח, לבחון ולערער, על אותם כללים.

מזיכרון קולקטיבי לפיד אישי

בעבר, ידע וכללים עברו בקרב משפחתנו העתיקה, משפחת בני ישראל מדור לדור, דרך סיפורים וטקסים משותפים. סיפור יציאת מצרים, למשל, לא היה רק אירוע היסטורי, אלא חלק בלתי נפרד מזיכרון המשפחה כולה. טקסי הפסח והשבת חיזקו את הקשרים העצביים הקשורים לזיכרון הקולקטיבי והעבירו את המוסר והמסורת באופן עוצמתי. הדיברות לא היו רק טקסט, אלא חלק מזיכרון משותף ורב עוצמה של משפחתנו כולה.

היום, עם כניסת האינטרנט והרשתות החברתיות, אנחנו מציפים את המוח במידע מכל העולם. במקום לשתף בזיכרון קולקטיבי, כל אחד בונה לעצמו "פיד" אישי של מידע וזיכרון. כתוצאה מכך, הקשרים העצביים שהיו אחראים על העברת המסורת נחלשים. המוח שלנו מתקשה יותר לראות בעשרת הדיברות חלק מזיכרון משפחתי משותף, אלא כעוד סוג של מידע מורכב, שיש לפרש באופן אינדיבידואלי.

אמפתיה מורחבת, מהשבט לכפר הגלובלי

דיברות כמו "לא תגנוב" ו"לא תרצח" מבוססות על אמפתיה, היכולת שלנו לחוש את כאב האחר. נוירולוגית, אמפתיה מופעלת על ידי "האינסולה הקדמית", אזור הנחשב למוקד האמפתיה במוח, כאשר אנחנו רואים אדם אחר סובל פיזי או רגשי, האינסולה שלנו מופעלת באופן דומה לאופן שבו היא מופעלת כאשר אנחנו חשים כאב, מנגנון זה מאפשר לנו "להרגיש" את כאבו של האחר.

במשפחתנו העתיקה, אמפתיה זו הוגבלה בעיקר לבני המשפחה והשבט. אף על פי שהתורה מרחיבה את האמפתיה גם לזרים, רוב האינטראקציות היום-יומיות התרחשו בתוך מעגלים חברתיים מצומצמים.

היום, אנחנו נחשפים כל הזמן לסבל של אנשים מכל העולם דרך טלוויזיה, רשתות וטלפונים חכמים. זהו אתגר אדיר למוח, שנדרש לפתח אמפתיה בקנה מידה רחב בהרבה. אזור האינסולה שלנו פועל במרץ, והמוסר שלנו חייב להתאים את עצמו למציאות חדשה זו.

בעוד שהדיברות הגבילו את המוסר לסביבה השבטית, המוח המודרני נדרש להתמודד עם קונפליקטים מוסריים גלובליים, מה שדורש פרשנות מחודשת של הכללים.

סיכום

הפער בין עשרת הדיברות לעולם המודרני אינו רק תיאורטי, אלא מתרחש ממש בתוך המוח שלנו. הדיברות, שנכתבו עבור משפחתנו העתיקה פעלו בקרב חברה היררכית, שבטית ומצייתת, נאלצות להתמודד עם מוח מודרני שמעודד עצמאות, חשיבה ביקורתית ואמפתיה גלובלית. האתגר הנוירולוגי שלנו הוא למצוא את האיזון, לכבד את עקרונות המוסר של העבר, תוך שימוש ביכולות החדשות של המוח כדי להתאים אותן לעולם המשתנה של ימינו.

סוף !!!

הפסוק מספר דברים, "ולא תקים לך מצבה אשר שנא יהוה אלוהיך", נשמע על פניו כמו איסור פשוט על בניית אנדרטאות. אולם, אם בוחנים אותו דרך עדשת NLP, מתגלה רובד עמוק יותר של משמעות. המאמר שלפנינו מציע כי "המצבה" אינה רק חפץ דומם, אלא טריגר רגשי שנועד לעורר שנאה אנושית פונקציונלית, במטרה לבדל את עם ישראל מהעמים שסביבו ולחזק את זהותו הלאומית.

המילה כמפעיל רגשי

בגישת NLP, מילים, הן הרבה יותר מהגדרות מילוניות יבשות. הן פועלות כטריגרים רגשיים, המפעילים במוח אסוציאציות וזיכרונות. המשמעות של מילה נבנית לא רק על פי הגדרתה, אלא בעיקר על פי המילים וההקשרים שבהם היא מופיעה. כאשר מילה כמו "שלום" מופיעה שוב ושוב בסמיכות למילים כמו "אהבה", "אחווה" ו"ביטחון", היא זוכה לסנטימנט חיובי. לעומת זאת, כאשר היא מופיעה ליד מילים בעלות קונוטציה שלילית, היא מקבלת בהדרגה משמעות שלילית.

במקרה של המילה "מצבה" בפסוק המקראי, היא מופיעה בסמיכות ישירה לביטוי "אשר שנא יהוה אלוהיך". הקישור הסטטיסטי הזה, שחוזר על עצמו בטקסטים שונים, יוצר במוח האנושי קשר מידי ובלתי מודע בין "מצבה" לבין "שנאה". הלימוד של איסור זה אינו מסתכם בידע תיאורטי בלבד; הוא חודר עמוק לאינטואיציה הלשונית והרגשית של המאמין למערכת העצבית שלו. המצבה הופכת לסימן, לא רק לאיסור גרידא, אלא למה ש"שנוא" באופן עמוק.

המצבה כאמצעי הבדלה תודעתי

בהנחת בסיס כלפי יהוה באמונה היהודית, שאינו דמות הגוף ואין לו גוף ואינו מושפע כמונו מרגשות אנושיים כמו שנאה, הרי שהביטוי "שנא יהוה" הוא למעשה דרך ביטוי אנושית שנועדה לחולל תגובה רגשית חזקה אצל בני האדם עצמם. המצבה בפולחן הכנעני שימשה ככלי לפולחן אלילים. עבור עם ישראל, שהיה עתיד להיכנס לארץ כנען ולחיות לצד תרבות זרה, היה חיוני ליצור ניגוד מוחלט לתרבות המקומית ולסמליה.

באמצעות הקישור החד-משמעי של המצבה לרגש השנאה, הפסוק יוצר הבחנה תודעתית ברורה ומידית. השנאה אינה מופנית לאובייקט הפיזי, אלא לכל מה שהוא מייצג, עבודת אלילים, חיקוי תרבותי, וטשטוש הגבולות מוסריים בן בני האדם, טשטוש גבול כזה ראינו בחטא העגל, מיד לאחר עשיית עגל ששימש כמצבה, כותבת התורה "ויקומו לצחק", המילה ל"צחק" מופיעה בתורה בהקשר של פעילות מינית. רגש שנאה זה הופך למנגנון הגנה, שמאפשר לעם ישראל להתבדל תרבותית ולאומית מהעמים שסביבו.

"שנאה פונקציונלית"

בראייה של NLP, השנאה שהמצבה מחוללת היא שנאה פונקציונלית. היא אינה שנאה הרסנית המכוונת לבני אדם, אלא כזו שנועדה לבנות ולחזק את הזהות הלאומית של עם ישראל. באמצעות המילה "מצבה" והקישור הבלתי מתפשר שלה לרגש השנאה, התורה יצרה כלי לשוני יעיל במיוחד. כלי זה אפשר לישראלי לא רק לדעת מה אסור לו לעשות, אלא גם להרגיש, באופן עמוק, מדוע עליו להימנע מכך. התוצאה היא שכל פעם שהישראלי שומע את המילה "מצבה" בהקשרה המקראי, היא מפעילה אצלו באופן כמעט אוטומטי תגובה של ריחוק, התנגדות ושנאה, ובכך ממשיכה לשמר את ייחודו ואת נאמנותו לאלוהיו ולעמו. כוחה של השפה המקראית הוא לא רק בהעברת מסר, אלא עיצוב תודעה ליצירת פעולה רגשית, בכך שפת המקרא דרך עדשת  NLP, משקפת הסתכלות חדשנית ועמוקה לאחד מהאיסורים הבסיסיים בתורה.

סוף !!!

ניתוח NLP של הקשר בין "אשת יפת תואר" לסיפור דינה

על פניו, שני סיפורים מקראיים מרוחקים זה מזה – אחד הוא חוק יבש בספר דברים, והשני הוא פרשיית אונס טראגית בספר בראשית. אבל בחינה מעמיקה, דרך הפריזמה של הפרשנות היהודית, חושפת קשר נסתר ועוצמתי, שמלמד אותנו על אחד העקרונות המרכזיים של התורה, ההתמודדות עם היצר האנושי.

מלחמת הנפש ופיתוי יפת התואר

דמיינו חייל שחוזר משדה הקרב. הוא עייף, מותש, מחפש נחמה, והרוח הלוחמנית עוד בו. שם, בתוך השלל, הוא רואה אישה שבויה, "יפת תואר", ונפשו חושקת בה. ניתוח NLP יזהה כאן את הפועל "חשק" (desire), שמעיד על דחף פנימי ורגש עז. התורה לא מתעלמת מהרגע הזה. היא לא אוסרת על התשוקה, אלא מכירה בה כחלק מהמציאות האנושית המורכבת. אבל בדיוק בנקודה הזו, התורה מציבה גבול. היא לא מאפשרת לו לענות אותה או אפילו לקחת אותה מיד לאישה, אלא מכניסה לתמונה תהליך של "ריסון".

על החייל להביא אותה לביתו, והיא מונחה לגלח את שערה ולגזור את ציפורניה. היא ולשבת חודש ימים במעצר בית ובוכה על אביה ועל אימה כל אותו הזמן החייל מנוע מלהתקרב אליה. כל הפעולות האלו לא נועדו להשפיל את האישה השבויה, אלא בעיקר לקרר את היצר הראשוני והמידי של החייל. התורה אומרת לו, בעצם: "עצור. חשבת שזה רק גוף, אבל יש כאן נשמה. אם אתה רוצה אותה באמת, עליך לעבור תהליך שינוי בעצמך, מן רצח האובייקט והולדתו כסובייקט אנושי".

דינה ושכם: הלקח שלא נלמד בזמן

כדי להבין עד כמה עמוק המסר הזה, עלינו לחזור אחורה, אל סיפורה של דינה, בתו של יעקב. דינה יוצאת לטייל בשכם, וכאשר היא נתקלת בנסיך המקומי, שכם בן חמור, הוא רואה אותה, מתמלא "חשק" ו"ויקח אותה וישכב אותה ויענה".

מנקודת מבט NLP, הקשר הדרמטי בין שני הטקסטים הוא סמנטי ופרגמטי. השימוש באותו פועל "חשק" בשני הסיפורים, יוצר הקבלה ברורה. בסיפור של שכם, הדחף היצרי אינו מרוסן, הוא מביא לניצול, והתוצאה היא טרגדיה. בני יעקב מגיבים בזעם, "הכזונה יעשה את אחותנו". הם רואים במעשה פגיעה אנושה בכבודה, וסירבו בתוקף להצעת הנישואים של שכם, למרות שהיא נראתה לכאורה מציאה. הם הבינו שנישואים שמקורם באלימות לא יכולים להוות בסיס לקשר אמיתי.

מבחינה פרגמטית, סיפור דינה הוא נרטיב אזהרה, או במובנים של NLP- Case Study לפנינו "מחקר מקרה", שממחיש את התוצאות ההרסניות של יצר שאינו מרוסן על ידי חוקים. הדחף הלא מרוסן של שכם גרם לאונס דינה ועינוייה, לשפיכות דמים ולעימות חמור. לפיכך, כשהתורה מציגה מאוחר יותר את חוק "אשת יפת תואר", היא בעצם אומרת: היצר הזה קיים, ראו מה קרה כשהוא פעל ללא חוקים, לכן אנו מספקים לכם מסגרת.

מסר נצחי

ריסון הוא ביטוי של מוסר

סיפור של דינה ובהיעדר הריסון של שכם, מקרה מבחן והוכחה לצורך בחוק "אשת יפת תואר". כאשר בני ישראל קיבלו את החוק בספר דברים, הם כבר ידעו על ההשלכות ההרסניות של יצר פרוע. הם למדו שחוסר שליטה מוביל לאלימות, והיחס לאישה כאובייקט עלול להרוס משפחות וקהילות.

חוק "אשת יפת תואר" אינו חוק אכזרי כפי שניתן לחשוב ממבט ראשון, אלא דווקא חוק מוסרי ביותר. הוא מנחה את האדם כיצד לנהל את הדחפים החזקים ביותר שלו, גם במצבים הקשים ביותר. הוא הופך את פעולת ה"לקיחה" הפשוטה לתהליך אנושי מורכב, של הכרה באדם שמאחורי המראה. החוק מראה שהתורה לא מתעלמת מטבע אנושי, אלא מבקשת לרסן אותו דרך הנחית החייל שלמרות חווית שדה הקרב, מחויב לתהליך מוסרי  כמענה לתשוקתו, ואותו תהליך מייצר מסגרת מוסרית בסערת רגשות המלחמה ליחסים בן אישיים.

סוף !!!

הפסוק "ולא תקים לך מצבה אשר שנא יהוה אלוהיך" נראה כאיסור פשוט, אך ניתוח שלו בגישת NLP חושף משמעות עמוקה יותר. בגישה זו, מילים הן טריגרים רגשיים ולא רק הגדרות יבשות. הקישור הישיר בין המילה "מצבה" לביטוי "שנא יהוה" יוצר קונוטציה שלילית מידית במוח הישראלי. השנאה הזו אינה מופנית לאובייקט הפיזי, אלא לכל מה שהמצבה מייצגת, עבודת אלילים וטשטוש גבולות תרבותיים. בפולחן הכנעני, המצבה שימשה ככלי לקשר עם אלילים. עבור עם ישראל, שהצטווה להתבדל מהתרבות המקומית, היה חיוני ליצור ניגוד מוחלט. בניתוח ה-NLP, השנאה שהפסוק מעורר היא שנאה פונקציונלית. היא אינה הרסנית, אלא כזו שנועדה לבנות ולחזק את הזהות הלאומית. הקישור הבלתי מתפשר של המצבה לרגש השנאה משמש ככלי לשוני יעיל במיוחד. הוא מאפשר לישראלי לא רק לדעת מה אסור לו, אלא גם להרגיש, באופן עמוק, מדוע עליו להימנע מכך. כך, המילה "מצבה" הפכה לטריגר שמעורר תגובה של ריחוק והתנגדות, ובכך סייעה לשמר את הייחוד והנאמנות לאלוהים לאומה הישראלית ולתרבות הישראלית. גישה זו חושפת את עוצמתה של השפה כמנגנון חברתי ותרבותי מורכב, ומציעה גישה מרעננת לאיסור המקראי.

שבת שלום