"בעת ההיא אמר יהוה אלי, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, ועלה אלי ההרה, ועשית לך ארון עץ, ואכתוב על הלוחות את הדברים, אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת, ושמתם בארון". לוחות ראשונים, מפסל וכותב יהוה, ושובר משה. לוחות שניים, מפסל משה, כותב יהוה, ונטמן ע"י משה. משה מוריד מההר לוח אבן, אל עם המפסל לוח זהב (חטא העגל). משה משבר אבן מאלוהים, וממיס זהב שקולף מאזני העם. פעולתו כמו אומרת, לא משנה איזה חומר, מהיכן הוא מגיע, לא משנה מי הפסל והיכן נפסל, קידוש חומר מהווה עבודה זרה. ירמיהו מלמדנו כי בית המקדש קדושתו אינה אבני כתליו, אלא המתרחש בלב הבאים בין אבני כתליו. בהקבלה קדושת בית הכנסת אינה המבנה, אלא מה שמתרחש בלב הבאים במבנה. בית כנסת שהבאים בן כתליו מקיימים את עשרת הדברים, הבאים מקודשים. בית כנסת שבאי כתליו אינם מקיימים את עשרת הדברים, הבאים כמו נמצאים בבית עבודה זרה. תפילין, מזוזה, ספר התורה. החומרים עליהם נכתבו הפסוקים זניחים, המסרים הכתובים בהם, כל עוד אנחנו מקיימים אותם, הם מקדשים אותנו. לולא קיומם, החומר נשאר יתום, ואין הבדל בינו לבין צלמית עבודה זרה. הסתרת לוחות האבן בארון עץ מספרת, כי אין ערך חושי לחומר, יש ערך למכתב יהוה הכתוב בחומר, שמיעתו עשייתו והתאמתו דוד דור ודורשיו, מקדשים את הפרט, מחזקים את האומה, ומתקנים עולם.
שבת שלום
