עשרת הדיברות, שניתנו לעם ישראל בהר סיני, מהוות אבן יסוד במוסר האנושי, כבר אלפי שנים. אך האם חשבתם פעם מדוע נדמה שקשה לנו, בני האדם המודרניים, ליישם אותן? התשובה לא נמצאת רק בפערים תרבותיים, אלא טמונה עמוק בהתפתחות הנוירולוגית של המוח.
מאמר זה ישקף את הפער הנוירולוגי בין מוחו של הישראלי הקדום במדבר, לבין מוחו של הישראלי המודרני, ואיך שינוי זה יוצר "קצר חשמלי" המקשה על תפיסת הדיברות היום.
מציות להיגיון
המעבר מסמכות אלוהית לחשיבה ביקורתית
בעולם העתיק, הישרדותה של משפחתנו העתיקה, משפחת בני ישראל במדבר, הייתה תלויה בציות מוחלט לחוקים האלוהיים ולמנהיגותו של משה. המערכת העצבית התפתחה לקבל סמכות ללא עוררין.
במעמד הר סיני, הדיברות ניתנו מתוך ענן של אש וקולות, אירוע שהפעיל באופן קיצוני את האזורים במוח האחראים על יראה וכבוד, וחיזק את הקשרים העצביים הקשורים לציות לחוקים כמו "כבד את אביך ואת אמך" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים".
היום, העולם המודרני מעודד חשיבה ביקורתית ועצמאית. קליפת המוח הקדם-מצחית שלנו, האחראית על היגיון וקבלת החלטות, מפותחת יותר ומאמנת אותנו לפקפק בכל סמכות, בין אם היא פוליטית, חברתית או לאומית. זהו בדיוק המקום בו נוצר הקונפליקט הנוירולוגי, הדיברות דורשות מאתנו להישמע לכללים מוחלטים, בעוד שהמוח שלנו מתאמן כל הזמן לנתח, לבחון ולערער, על אותם כללים.
מזיכרון קולקטיבי לפיד אישי
בעבר, ידע וכללים עברו בקרב משפחתנו העתיקה, משפחת בני ישראל מדור לדור, דרך סיפורים וטקסים משותפים. סיפור יציאת מצרים, למשל, לא היה רק אירוע היסטורי, אלא חלק בלתי נפרד מזיכרון המשפחה כולה. טקסי הפסח והשבת חיזקו את הקשרים העצביים הקשורים לזיכרון הקולקטיבי והעבירו את המוסר והמסורת באופן עוצמתי. הדיברות לא היו רק טקסט, אלא חלק מזיכרון משותף ורב עוצמה של משפחתנו כולה.
היום, עם כניסת האינטרנט והרשתות החברתיות, אנחנו מציפים את המוח במידע מכל העולם. במקום לשתף בזיכרון קולקטיבי, כל אחד בונה לעצמו "פיד" אישי של מידע וזיכרון. כתוצאה מכך, הקשרים העצביים שהיו אחראים על העברת המסורת נחלשים. המוח שלנו מתקשה יותר לראות בעשרת הדיברות חלק מזיכרון משפחתי משותף, אלא כעוד סוג של מידע מורכב, שיש לפרש באופן אינדיבידואלי.
אמפתיה מורחבת, מהשבט לכפר הגלובלי
דיברות כמו "לא תגנוב" ו"לא תרצח" מבוססות על אמפתיה, היכולת שלנו לחוש את כאב האחר. נוירולוגית, אמפתיה מופעלת על ידי "האינסולה הקדמית", אזור הנחשב למוקד האמפתיה במוח, כאשר אנחנו רואים אדם אחר סובל פיזי או רגשי, האינסולה שלנו מופעלת באופן דומה לאופן שבו היא מופעלת כאשר אנחנו חשים כאב, מנגנון זה מאפשר לנו "להרגיש" את כאבו של האחר.
במשפחתנו העתיקה, אמפתיה זו הוגבלה בעיקר לבני המשפחה והשבט. אף על פי שהתורה מרחיבה את האמפתיה גם לזרים, רוב האינטראקציות היום-יומיות התרחשו בתוך מעגלים חברתיים מצומצמים.
היום, אנחנו נחשפים כל הזמן לסבל של אנשים מכל העולם דרך טלוויזיה, רשתות וטלפונים חכמים. זהו אתגר אדיר למוח, שנדרש לפתח אמפתיה בקנה מידה רחב בהרבה. אזור האינסולה שלנו פועל במרץ, והמוסר שלנו חייב להתאים את עצמו למציאות חדשה זו.
בעוד שהדיברות הגבילו את המוסר לסביבה השבטית, המוח המודרני נדרש להתמודד עם קונפליקטים מוסריים גלובליים, מה שדורש פרשנות מחודשת של הכללים.
סיכום
הפער בין עשרת הדיברות לעולם המודרני אינו רק תיאורטי, אלא מתרחש ממש בתוך המוח שלנו. הדיברות, שנכתבו עבור משפחתנו העתיקה פעלו בקרב חברה היררכית, שבטית ומצייתת, נאלצות להתמודד עם מוח מודרני שמעודד עצמאות, חשיבה ביקורתית ואמפתיה גלובלית. האתגר הנוירולוגי שלנו הוא למצוא את האיזון, לכבד את עקרונות המוסר של העבר, תוך שימוש ביכולות החדשות של המוח כדי להתאים אותן לעולם המשתנה של ימינו.
סוף !!!
