ערב יום חמישי, הטלפון מרעיד את מכנסי הריצה, חני מעבר לקו בקול רועד, בננו בבית חולים בוא מהר. נרעד, אני רץ אחוז אימה למכונתי, הנסיעה כמו רוח חלפה, ובחלוף כשעה אני בבית החולים. הרופאים סובבים את מיטת בני, שעת חצות, הרופא מראה לנו תמונות כתמי דם בגלולתו של בני, מתח מתגבר, מיטתו של בני ממהרת לחדר הניתוח, ניתוח מציל חיים מתרחש. מצפים במתח, המיטה חוזרת, הרופאים לא יודעים, מהססים, תתכוננו לתקופה ארוכה של אי ודאות הם אומרים. אנחנו שומעים, רוחנו במצוקה, הלילה מתקצר, יום שישי כט' תמוז, חני ואני מביטים זה בזו. אני מחפש עזרה מתקשר לדפנה רטר מורתי ומנהלת מכללת רטר, מחפש מסר של תקווה. מסרים חזקים ומעודדים זורמים מדפנה אלי, "אל תטה אוזן לרופאים" "אין ערך לסטטיסטיקות כעת", פעל עם התת מודע בדמיון מודרך, המציאות האובייקטיבית נתונה להשפעה. בוקר יום שבת חני ואני בדמיון מודרך משותף ביער ירושלים מגייסים את התת מודע שלנו לרכז כוחות, בסופו אנו מתעשתים התת מודע שלנו משתף פעולה ואנחנו מחליפים תקליט. תקליט העצב מוסט, תשעת הימים שהחלו עכשיו, מוגדרים מחדש, ותקליט היגון והצער, מומר בתקליט שמחה פנימית וגלויה. אנו בוחרים לקבל את המצב, להודות ליהוה על הגזירה, לשמח לעודד, ולעורר את התת מודע שלנו לשמחה ולגייס גם את התת מודע של בננו בדמיון מודרך להבראה. אנו מגייסים את חבריו של בננו והם משתפים פעולה ומתקבצים בניגון בצליל ובשירה כל יום בשמחה בחדרו בטיפול נמרץ. חברים מבקרים, מי שמתעצב מתבקש מהחדר לצאת, כאן אין מקום לעצב, רק קבלה ועוררות הנשמה לשמחה. ארבעה ימי שמחה בחדר עמוס מכונות החייאה, הרופאים משתוממים, חלק מגחכים. יום החמישי ו' באב, אנו נקראים לרופאים, יש לבצע פרוצדורה רפואית התכוננו להחמרה, רגע אני מתעשת, מה צריך לקרות כדי שבננו יתאושש.
הרופא תמה לשאלתי ולאחר יד משיב, שליטה עצמית על החמצן בדם תהה התקדמות מועילה. אם כך אני אומר אני מבקש שעה ללא התערבות רפואית. הרופא מניד ראשו בחוסר אמון מובהק, ומאפשר לנו חצי שעה. חני ואני מתכוננים, אני מכין דמיון מודרך לעורר את התת מודע להבראה, מבקשים מהתת מודע של בני לתת סימן שהוא יכול לתקן את החמצן בדם, ולהביא את בננו ליכולת נשימה עצמאית. הסימן מתקבל, הדמיון מודרך מתחיל, חני ואני בתורות מדברים בלשון התת מודע בשפה שלווה מצטרפת ומובילה, ישירות לנשמתו של בני. הרופאים מגיעים, הפרוצדורה מתחילה. אנחנו מוצאים מהחדר, אפשר לקרוע את המתח במשיכה. עוברת חצי שעה, יכולים להיכנס קובעת האחות, אחי אריה מגיע ונכנס אתנו. ברגע הראשון אנחנו לא מבחינים, אריה הראשון שאומר ראה אילן, הוא ללא מכונת הנשמה. אני מסתכל לא מאמין. האחות נכנסת ומסבירה, הפרוצדורה.. חשבנו שנכשלה.. וצפינו להחמרה, לפתע רעד חלף באורי, והוא פלט את מכונת ההנשמה שהייתה עמוק בגרונו. לפלוט צינור כזה זה יוצא מהכלל אומרת האחות, בקשנו להחזירה, ולהפתעתנו מדד החמצן בדם היה תקין ללא מכונת ההנשמה. הרופאים לנוכח השינוי המפתיע, בקשו לא להחזיר את המכונה, וכעת אורי נושם לבד. חני מסתכלת אלי, הצלחנו, תת המודע של אורי הגיב בסערה, הרפואה הקונבנציונלית מופתעת נוכח ההתאוששות הלא צפויה. חני אוחזת בידו של אורי, וידו לוחצת קלות את ידה, התרגשות, דמעה של שמחה, באותו לילה ישנתי ברגיעה, התת מודע שיתף פעולה ובננו בדרך להבראה. ז' אב, בני מתעורר, ח' אב בני מסיר מעצמו עצמאית את שארית צינורות ההזנה, ערב תשעה באב בשבת בדיוק כמו השנה, אורי מועבר למחלקה, מוצש"ק בבתי הכנסת מכוננים "איכה ישבה בדד", ואנחנו באושר חוגגים את שמחת תשעה באב.
יהי שם השם מבורך !!!
